<h1>הבתים — שערי איסור הוצאה שער שביעי</h1>
<h2>דף ב.</h2>
היה עומד באחת משתי רשויות אלו ופשט חבירו ידו מרשות שניה ונטל חפץ מיד זה העומד ברשות זו והכניסו אצלו או שהוציא חפץ מאצלו והניחו ביד זה העומד, [זה העומד] לא עשה כלום, שהרי חבירו נתן בידו או נטל מידו, וחבירו שהיה חייב שהרי עקר והניח. לשון רבינו משה.
[אין] המוציא מרשות לרשות חייב עד שיוציא כשיעור המועיל מרה"י לר"ה [או] (ו)מר"ה לרה"י ויעקור מרשות זו ויניח ברשות שניה. אבל אם עקר ולא הניח או הניח ולא עקר או שהוציא פחות מכשיעור פטור. וכן המעביר מתחילת ד"א [לסוף ארבע בר"ה] אינו חייב עד שיעקור כשיעור מצד זה ויניחנו בצד אחרת.
כבר אמרנו שאין המוציא מרשות לרשות חייב עד שיעקור ויניח, אבל אם עקר ולא הניח, או הניח ולא עקר פטור. לפיכך מי שהיה עומד באחת משתי רשויות ופשט ידו לרשות שניה וחפץ בידו ונטלו אחר ממנו, או שנתן לידו חפץ והחזיר ידו אליו, שניהם פטורים, מפני שזה עקר וזה הניח. בד"א כשהיתה ידו למעלה משלשה. אבל אם היתה בתוך שלשה סמוך לארץ הרי הוא כמי שהניח בארץ וחייב. לשון רבינו משה. ואפילו היתה ידו בתוך שלשה סמוך לארץ אסור לעמוד ברשות שניה לקחת מידו, מפני שידו נגררת אחר גופו.
<h2>דף ג:</h2>
שכח ופשט ידו והיא מליאה פירות והוציאה מחצר זו להכניסה לחצר שבצידה, ונזכר קודם שהכניס [והרי ידו תלויה באויר רה"ר מותר להחזירה אליו לחצירו. אבל להכניסה] לאותה חצר שניה, אסור כדי שלא יעשה מחשבתו שחשב בשעת שגגה. ואם הוציא ידו במזיד ה"ז אסור להחזירה אצלו. אלא קנסו אותו שתהא ידו תלויה עד שתחשך. לשון רבנו משה. וכתב הרשב"א, אפילו הוציאה במזיד מותר להחזירה לאותה חצר, כדי שלא יניחנה בר"ה ויבוא לידי חיוב חטאת. ואם הוציאה במזיד מבעוד יום אסור להחזירה אפילו לאותה חצר, שהרי לא יוכל לבוא לידי [חיוב] חטאת. ופסק הר"ם נראה לנו עיקר. ומה שלא התירו להחזירה גזרה שמא יניח החפץ בר"ה ויבא לידי [איסור] סקילה, כדרך שהתירו במי שהחשיך לו בדרך לתת כיסו לנכרי גזירה שמא יעבירנו ד"א ברה"ר, מפני שאין כאן מקום לחוש לדבר זה, שאם אינו רוצה לעמוד במה שאסור לו, (או שאינו) יכול להחזירה לביתו ולא יבא לידי איסור סקילה. ויש מן הגדולים שאמר, שאפילו היתה ידו למעלה מעשרה, שהוא מקום פטור, אסור להחזירה. ויש מי שאמר, שלא אמרו דבר זה אלא כשידו למטה מעשרה אבל אם היא למעלה מעשרה אפילו הוציאה במזיד מותר להחזירה. והדעת הראשון יותר נכון.
<h2>דף ד.</h2>
אין המוציא מרשות לרשות או המעביר בר"ה חוץ לארבע אמות חייב [עד שיעקור חפץ] מע"ג מקום שיש בו ד' טפחים על ארבעה טפחים או יתר ויניח ע"ג מקום שיש בו ד"ט על ד"ט. ידו של אדם חשובה לו כארבעה על ארבעה, לפיכך אם עקר החפץ מיד אדם העומד ברשות זו והניחו ביד אדם אחר העומד ברשות שניה חייב. וכן אם היה עומד באחת משתי רשויות אלו ופשט ידו לרשות שניה ועקר החפץ ממנה או מיד אדם אחר העומד בה והחזיר ידו אליו חייב. אע"פ שלא הניח החפץ במקום שהוא עומד בו, הואיל והוא בידו הרי הוא כמונח בארץ. לשון רבנו משה.
<h2>דף ה.</h2>
הזורק חפץ מרשות לרשות או מתחלת ארבע לסוף ארבע ברשות הרבים, וקודם שיניח קלטו אחר בידו או קלטו כלב או נשרף פטור, מפני שאין זה הנחה שנתכוין [לה]. לפיכך אם נתכוין בשעת זריקה לכך חייב. לשון רבנו משה. ויש מן הגדולים שכתב, אם זרק ע"ג רגלו של חבירו אפילו נתכוין לכתחלה לכך פטור, ואין אומרים בכיוצא בזה שמחשבתו יחשיב רגלו למקום, הואיל ויש כאן דעת אחרים. ונראין דבריו.
הזורק חפץ מרשות לרשות, והיה קשור בחבל ואגדו בידו, אם יכול למשוך החפץ אצלו פטור שהרי אין כאן הנחה גמורה, ונמצא כמי שעקר ולא הניח. הזורק ונחה בתוך ידו של חבירו, אם עמד חבירו במקומו וקבלה, הזורק חייב שהרי עקר והניח. ואם נעקר ממקומו וקבלה פטור. לשון רבנו משה. (יש מי שאמר, שאם נתכוין מתחילה לכך חייב, שהרי יש כאן עקירה והנחה במחשבתו. ודבר של טעם הוא זה). כתב הר"ם [זרק ורץ הזורק עצמו אחר החפץ וקיבלו בידו ברשות אחרת או חוץ לד"א פטור כאילו נעקר אחר וקבלו, שאין הנחה גמורה אלא שינוח החפץ במקום שהיה דעתו לנוח בו בשעת עקירה. יש מי שאמר שאם נתכוין מתחלה לכך חייב שהרי יש כאן עקירה והנחה במחשבתו. ודבר של טעם הוא].
היה עומד באחת משתי רשויות ופשט ידו לרשות שניה ונטל משם מים מע"ג גומא מלאה מים והוציאן חייב, שהמים כולם כאילו הם מונחים (בארץ) [על הארץ]. אבל אם היה כלי צף ע"ג מים ופירות בתוך הכלי ופשט ידו ולקח מן הפירות והוציא פטור, שהרי לא נחו הפירות ע"ג הארץ, [ונמצא] שלא עקר מעל גבי מקום ארבעה. ואצ"ל אם היו הפירות צפין על פני המים והוציאן שהוא פטור. וכן אם היה השמן צף על פני המים וקלט מן השמן והוציאו פטור, לר"ם. ויש מן הגדולים שכתב, כשלקח מע"ג גומא חייב מפני שהמים נחין בה, אבל אם לקח מן הנהרות המושכין פטור מפני שאין (מקום הנחת) המים [נחין בהן]. ויש מי שאמר שאפילו מנהרות המושכין חייב, שאע"פ שהן מושכין הרי הן כאילו מונחין על הארץ. וזה נראה עיקר. ואם קלט ממי גשמים מן האויר או מעל הכותל ואפילו הוא משופע פטור, מפני שאין כאן מקום שינוחו בו המים. ויש מי שאמר שאפילו קלט בידו אחת ועירה לתוך ידו האחרת פטור. וכן נראה. ואם לקח אחד מן המשקין והוציאו, אע"פ שלא לקחו כולו, כגון שלקח שמן מעל גבי שמן או יין מעל גבי יין חייב. ויש מי שאמר (שלא) [שאם] לקח יין מעל גבי מים הרי הוא כאילו לקח שמן מעל גבי מים ופטור. ויש מי שאמר הואיל והיין מתערב במים הרי הוא כאילו לקח יין מעל גבי יין או מים מעל גבי מים וחייב. וזה נראה.
<h2>דף ה:</h2>
היה עומד באחת משתי רשויות אלו, ונתן חבירו חפץ בידו או על גביו ויצא באותו חפץ לרשות שניה ועמד שם חייב, מפני שעקירת גופו בחפץ שעליו כעקירת חפץ מאותה רשות, ועמידתו באותו חפץ כהנחת חפץ בקרקע שעמד בה. לפיכך אם יצא בחפץ שבידו או על גביו ולא עמד ברשות שניה אלא חזר ונכנס והוא בידו, אפילו יצא ונכנס כל היום כולו עד שיצא היום פטור, לפי שעקר ולא הניח, ואפילו עמד לתקן המשוי שעליו [עדיין הוא] פטור עד שיעמוד לנוח. וכן מי שהיתה חבילתו על כתפו רץ בה אפילו כל היום כולו, ואינו חייב עד שיעמוד. והוא שיהיה רץ בה, אבל אם הלך מעט מעט ה"ז כעוקר ומניח ואסור. ולפיכך מי שקדש עליו היום וחבילתו על כתפו רץ בה עד שיגיע לביתו, וזורק שם כלאחר יד. וכתב הרמב"ן מפני מה לא התירו כן במי שהחשיך [לו] בדרך וכיסו בידו, שילך במרוצה עד שיבוא לביתו וישליך כיסו כלאחר יד. מפני שחבילה היא דבר כבד וניכר, ויהיה זכור ולא יעשה עקירה והנחה, אבל כיסו שהוא דבר מועט חוששין שמא ישכח ויבא לעקור ולהניח. עקר חפץ מר"ה והלך בו פחות מד"א [ועמד וחזר] והלך פחות מד"א ועמד, אפילו כל היום כולו פטור. בד"א בשעמד לנוח. אבל אם עמד לתקן המשוי הרי הוא כמהלך וכשיעמוד חוץ לארבע אמות חייב, [ו]הוא שיעמוד חוץ לארבע אמות לנוח, אבל אם עמד לתקן משאו עדיין הוא כמהלך ואינו חייב עד שיעמוד לנוח חוץ לארבע אמות. לשון רבינו משה.
עקר החפץ מזוית זו להניחו בזוית אחרת שנמצאת זאת העקירה עקירה המותרת, ונמלך בדרך והוציאו לרשות שניה פטור, מפני שלא היתה עקירה ראשונה לכך, ונמצאת הנחה בלא עקירה. וכן העוקר חפץ והניחו על חבירו כשהוא מהלך, ובעת שרצה חבירו לעמוד נטלו מע"ג חבירו ה"ז פטור, שהרי יש כאן עקירה בלא הנחה, לשון ר"ם.
<h2>דף ח:</h2>
היה קנה או רומח וכיוצא בו מונח על הארץ והגביה הקצה האחד והיה הקצה השני מונח בארץ והשליכו לפניו ע"ד זו עד שהעביר החפץ כמה מילין פטור, לפי שלא עקר החפץ כולו מע"ג הארץ. ואם משך החפץ וגררו על הארץ מתחלת ארבע לסוף ארבע חייב, שהמגלגל עוקר הוא. לשון רבינו משה.
<h2>דף צא:</h2>
הזורק מרשות לרשות או (המוציא) [המושיט וכן הזורק או המושיט] מתחילת ארבע [לסוף ארבע] ה"ז תולדת מוציא וחייב. והזורק כלאחר יד פטור. לשון רבינו משה. המוציא מקצת חפץ מרשות לרשות משתי רשויות אלו לרשות שניה פטור עד שיוציא כל החפץ כולו מרשות זו לרשות זו. קופה שהיא מליאה חפצים, אפילו היא מליאה חרדל, והוציא רובה מרשות זו לרשות זו פטור, עד שיוציא כל הקופה, וכל הדומה לזה, שהכלי משים כל מה שיש בו חפץ אחד, לשון ר"ם. והרב בעל השלמה כתב, שאם היתה מלאה חרדל וכיו"ב חייב, הואיל והוציא אחד מהדברים שבה מרשות לרשות. ופסק הר"ם נראה לנו עיקר.
<h2>דף צב.</h2>
כבר אמרנו שאין המוציא מרשות לרשות חייב עד שיעקור ויניח, אבל אם עקר ולא הניח, או הניח ולא עקר פטור. לפיכך מי שהיה עומד באחת משתי רשויות ופשט ידו לרשות שניה וחפץ בידו ונטלו אחר ממנו, או שנתן לידו חפץ והחזיר ידו אליו, שניהם פטורים, מפני שזה עקר וזה הניח. בד"א כשהיתה ידו למעלה משלשה. אבל אם היתה בתוך שלשה סמוך לארץ הרי הוא כמי שהניח בארץ וחייב. לשון רבינו משה. ואפילו היתה ידו בתוך שלשה סמוך לארץ אסור לעמוד ברשות שניה לקחת מידו, מפני שידו נגררת אחר גופו.
המוציא בין בימינו בין בשמאלו או בתוך חיקו או שיצא במעות צרורין בסדינו חייב, מפני (שהוא) [שהוציא] כדרך המוציאין. וכן המוציא על כתפו חייב אע"פ שהמשא למעלה מעשרה טפחים בר"ה, שכן היה משא בני קהת במשכן למעלה מי"ט שנאמר בכתף ישאו, וכל המלאכות ממשכן למידין אותן. אבל המוציא לאחר ידו, ברגלו, בפיו, ובמרפקו, באזנו, בשערו, בכיס שתפור בבגדו ופי הכיס למטה, בין בגד לבגד, בפי בגדו, במנעלו, בסנדלו, פטור, שלא הוציא כדרך המוציאין. לשון רבינו משה. מדברי הר"ם שמענו שמה שאמרו המוציא למעלה מעשרה טפחים חייב, הוא כשמוציאו על כתפו. (והר"ם) [והר"ש] ביאר שאפילו העבירו בידו למעלה מעשרה חייב. ואע"פ שאמרו הזורק ד"א בכותל למעלה מעשרה כזורק באויר שאין ר"ה למעלה מעשרה, בד"א בזורק אבל במעביר חייב. ופסק הר"ם נראה לנו עיקר.
המוציא משא על ראשו אם היה משא כבד, כגון שק מלא או תיבה ומגדל וכיוצא בהם, שהוא משים על ראשו ותופס בידו [חייב], שכן דרך המוציאין, ונמצא כמוציא על כתפו או בידו. אבל אם לקח חפץ קל, כגון בגד או סכין או ספר על ראשו והוציאו והוא אינו אוחזו בידו פטור, שלא הוציא כדרך המוציאין. לשון רבינו משה. מדברי הר"ם [שמענו] שאפילו במקום שדרכם להוציא כן פטור.
<h2>דף צו.</h2>
הזורק מרה"י לרה"י ור"ה באמצע, אע"פ שעבר החפץ באויר ר"ה פטור. והוא שיעבור למעלה משלשה. אבל אם עבר בפחות משלשה לארץ ונח ע"ג משהו אע"פ שנעקר או שנתגלגל ויצא החפץ לרה"י האחרת ה"ז כמי שנשאר עומד בר"ה, ולפיכך חייב. לשון רבנו משה. המושיט מרה"י לרה"י ור"ה באמצע חייב, ואפילו הושיט למעלה מאויר ר"ה, שכן היתה עבודת [הלויים] במשכן מושיטין את הקרשים מעגלה לעגלה ור"ה בין שתי העגלות, וכל עגלה ועגלה רה"י הוא. בד"א כשהיו שתי רה"י באורך ר"ה, כמו שהעגלות מהלכות בר"ה זו אחר זו. אבל אם היו הרשויות בשני צידי ר"ה, אף המושיט מרה"י זו לרה"י שכנגדה פטור, לשון רבינו משה.
<h2>דף צז:</h2>
המתכוין לזרוק שמונה אמות ברשות הרבים ונח החפץ בתוך ארבע אמות חייב, שהרי נעשה כשיעור המלאכה ונעשית מחשבתו, שהדבר ידוע שאין חפץ זה מגיע לסוף שמונה עד שיעבור על כל מקום ומקום מן השמונה. אבל אם נתכוין לזרוק ארבע אמות ונח החפץ בתוך שמונה פטור, לפי שבא במקום שלא חשב שתעבור בו וכל שכן שתנוח. לפיכך אם חשב בשעת זריקה שינוח החפץ בכל מקום שירצה חייב. לשון רבנו משה. פסק הרב בעל השלמה, שאם נתכוין לזרוק שמונה וזרק ארבע פטור, שלא נעשית מחשבתו. וכן נראה דעת הר"ש. ופסק הר"ם נראה לנו עיקר.
<h2>דף ק.</h2>
זרק לתוך ארבע אמות ונתגלגל חוץ לארבע אמות פטור. (זרק חוץ לארבע אמות פטור). זרק חוץ לארבע אמות ונתגלגל תוך ארבע אמות אם נח ע"ג משהו חוץ לארבע אמות ואחר כך נתגלגל ונכנס חייב. ואם לא נח כלל ה"ז פטור. לשון רבינו משה. זרק חוץ לארבע אמות ודחפתו הרוח והכניסתו אע"פ שחזר והוציאתו פטור. אחזתו הרוח משהו אע"פ שחזר והכניסתו חייב. והר"ם לא הביא אחזתו. ונראה שלא היה צריך כמו שאבאר ברחבה.
<h2>דף קב.</h2>
הזורק חפץ מרשות לרשות או מתחלת ארבע לסוף ארבע ברשות הרבים, וקודם שיניח קלטו אחר בידו או קלטו כלב או נשרף פטור, מפני שאין זה הנחה שנתכוין [לה]. לפיכך אם נתכוין בשעת זריקה לכך חייב. לשון רבנו משה. ויש מן הגדולים שכתב, אם זרק ע"ג רגלו של חבירו אפילו נתכוין לכתחלה לכך פטור, ואין אומרים בכיוצא בזה שמחשבתו יחשיב רגלו למקום, הואיל ויש כאן דעת אחרים. ונראין דבריו.
הזורק חפץ מרשות לרשות, והיה קשור בחבל ואגדו בידו, אם יכול למשוך החפץ אצלו פטור שהרי אין כאן הנחה גמורה, ונמצא כמי שעקר ולא הניח. הזורק ונחה בתוך ידו של חבירו, אם עמד חבירו במקומו וקבלה, הזורק חייב שהרי עקר והניח. ואם נעקר ממקומו וקבלה פטור. לשון רבנו משה. (יש מי שאמר, שאם נתכוין מתחילה לכך חייב, שהרי יש כאן עקירה והנחה במחשבתו. ודבר של טעם הוא זה). כתב הר"ם [זרק ורץ הזורק עצמו אחר החפץ וקיבלו בידו ברשות אחרת או חוץ לד"א פטור כאילו נעקר אחר וקבלו, שאין הנחה גמורה אלא שינוח החפץ במקום שהיה דעתו לנוח בו בשעת עקירה. יש מי שאמר שאם נתכוין מתחלה לכך חייב שהרי יש כאן עקירה והנחה במחשבתו. ודבר של טעם הוא].
היה אוכל ויוצא מרשות לרשות וחשב להוציא האוכל שבפיו מרשות לרשות חייב, מפני שמחשבתו משימה פיו מקום, אע"פ שלא הוציא כדרך המוציאין. וכן מי שהיה עומד באחת משתי רשויות אלו והשתין או רקק ברשות שניה חייב, שהרי עקר מרשות זו והניח ברשות שניה, ומחשבתו עושה אותו כאילו עקר מע"ג מקום ארבעה. היה עומד ברשות זו ופי האמה ברשות שניה והשתין בה פטור. לשון רבנו משה. העומד ברה"י אסור להשתין מים, אם הוא במקום שהמים מתגלגלין ויורדין לר"ה. וכן העומד בר"ה אסור להשתין מים במקום שמתגלגלין ויורדין לרה"י. יש מי שאמר שאין העומד ברה"י אסור להשתין מים כשמתגלגלין ויורדין בר"ה אלא כשמשתין על פי הביב שאסור לזרוק בו מים כמו שיתבאר. אבל אם משתין חוץ לביב, והמים הולכים לביב מותר, שדרך זו מותר לשפוך בו מים כמו שיתבאר. ויש מי שאמר שאפילו בדרך זו אסור, כי כשהוא משתין מים ומתגלגלין לר"ה נמצא שיוצאין לר"ה מכוחו. ובדרך זו אסור אם עומד בר"ה ומשתין בר"ה ומתגלגל לרשות היחיד.
